כדי להיכנס לגדרו של החוק, ראשית על אדם לענות להגדרת החוק ל"חולה נוטה למות". שאלה משפטית לא פשוטה כלל היא כיצד מטפלים באדם שימיו ספורים שלא עקב מחלה חשוכת מרפא, או באדם הסובל ממחלה חשוכת מרפא אך לא ניתן להעריך את תוחלת חייו בפחות משישה חודשים.

את תהליך הטיפול לפי החוק "מתניע" הגורם הקרוי "רופא אחראי" - שהוא הקובע כי אדם הוא חולה הנוטה למות, ועליו לקבוע האם הוא כשיר ומה רצונו של החולה ביחס לטיפול בו.
אם החולה כשיר - שואלים את פיו.
אם החולה אינו כשיר - יש לברר את רצונו לפי הנחיות רפואיות מקדימות שנתן, מיופה כוח שמינה, או איסוף עשויות וראיות אחרות שהחוק והתקנות מגדירים.

אדם יכול לתת הנחיות מקדימות או למנות מיופה כוח מגיל 17, כשהוא כשיר, וכשהוא בריא או חולה או אף נוטה למות.

החוק הביא להקמת מאגר מידע מרכזי בו ניתן לשמור הנחיות מקדימות וייפוי כוח, ושרופא אחראי חייב לברר בו אם חולה הנוטה למות בטיפולו השאיר הנחיות מקדימות או יפוי כוח. אין חובה לרשום הנחיות ויפוי כוח במאגר אך כדאי לעשות זאת.

אם נקבע שרצונו של המטופל הוא שלא להוסיף ולחיות - שלא יאריכו את חייו - מה עושים אז?
אם החולה כשיר - מכבדים את בקשתו אבל חובה לנסות לשכנע לקבל חמצן, מזון, נוזלים, טיפול שגרתי במחלות בו זמניות ומחלות רקע וטיפול מקל.
אם החולה בלתי כשיר - יש לבדוק האם הוא סובל סבל משמעותי, ורק אם הוא אכן סובל סבל משמעותי יש לכבד את רצונו - וגם זאת בסייגים. במצב של "חולה בשלב סופי" יש פחות סייגים.

בנוסף, החוק מתייחס לסוגיית הטיפול המקל - הפליאטיבי ומתיר אותו ואף מחייבו לתת גם במחיר של סיכון סביר של חיי החולה והכל בהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים, מעת לעת, במערכת הבריאות בישראל.

בנוסף, החוק אוסר במפורש ולמען הסר כל ספק לבצע המתה במעשה או במחדל, או לסייע להתאבדות.