התפיסה הפליאטיבית אינה "תוספת" לגישות קיימות, לא עוד זרם, התמחות או גישה שונה. מדובר בתפיסת העולם הבסיסית והמרכזית המשליכה על כולנו מהרחם לקבר, הרבה מעבר לנושאי בריאות וחולי: גם תכנוו איכות החיים והמוות לכל פרט וגם השלכות חברתיות, כלכליות ואתיות משמעותיות.

הטיפול הראשוני בהיסטוריה בכל העמים והדתות היה פליאטיבי: מגע אנושי, תמיכה ובעיקר תפילה לאל-המרפא האולטימטיבי, היוו אמצעי עיקרי ולעתים יחיד לטיפול בסובל. התקדמות בטכנולוגיה הרפואית במאה ה-20 גרמה לאופוריה מסוימת ולאמונת שווא כי ניתן לרפא הכל או לפחות הרוב:

האנטיביוטיקה תחסל את כל המחלות הזיהומיות, החיסונים ימנעו, טיפולי מעקפים והשתלות יצילו... הרופא התבלט כמרפא/מטפל יחיד/עיקרי והתפיסה הפטריארכאלית שלטה בכיפה. באופן פרדוקסאלי, שיפור הטיפול במחלות החדות ובהישרדות מהן וטיפול משופר במחלות כרוניות - גרם ליצירת פלח אוכלוסייה הגדל במהירות של מטופלים עם מגוון מחלות שאינן ברות ריפוי אך גורמות מוגבלות, סבל, פגיעה נפשית וקוגניטיבית וירידה קשה באיכות החיים משך תקופות זמן ארוכות יותר ויותר עד למוות.

חל שינוי מהיר ב"פירמידת הבריאות והחולי" מהיות רוב האוכלוסייה צעירה, בריאה וזקוקה בעיקר לרפואה מונעת (PREVENTIVE) ומרפאה (CURATIVE) - לפירמידה הפוכה בה רוב המטופלים עם מחלות כרוניות חשוכות מרפא הזקוקים תקופה ארוכה יותר עד המוות לטיפול תומך או מקל
(PALLIATIVE) על ידי צוות בין תחומי. המודל האידיאלי: "מחלה-אבחנה-טיפול ספציפי- ריפוי מוחלט-הבראה מלאה", כתוצאה מרופא שהוא ידען, מנוסה, "דיאגנוזיסט מעולה" או בעל "ידי זהב" - אינו תופס ברוב המטופלים במשך רוב תקופת חייהם.

בתחילת המאה ה-21 ניתן לקבוע שלמעט בודדים שחייהם יקטעו בעודם בריאים עקב תאונה או מוות פתאומי, רובנו נזדקק לטיפול פליאטיבי בחלק האחרון של חיינו, משך תקופה שאורכה יעלה ככל שעולה הגיל, נתקדם בלוח השנה וישתפר הטיפול הכוללני וה"מציל חיים". מודל הבריאות והחולי יתבסס בעיקרו על התפיסה הפליאטיבית: טיפול מונע וטיפול "מרפא" ימשיכו לשמש ככלי חשוב אך משני - לדחיית הגיל בו נתחיל להזדקק ולקיצור התקופה בה נזדקק לטיפול פליאטיבי - עד למוות.

ההכרה בחשיבות הטיפול הפליאטיבי לא צמחה מהרפואה, המתקשה באופן מסורתי להשלים עם מצב בו אין "ריפוי", אלא מתחומי הסיעוד ומקצועות הרווחה. תפיסת הרופא כמטפל יחיד "מרפא" מפנה מקום לתפיסה הפליאטיבית (והגריאטרית) הגורסת שילוב בין תחומי ומטיפה לטיפול כוללני בתסמיני מחלה כרונית / חשוכת מרפא בכל גיל, שיתוף החולה ומשפחתו בתכנית הטיפול ותמיכה גופנים, נפשית, רוחנית וחברתית. הצוות הבין-תחומי מסייע לחולה ומשפחתו להתמודד עם הפחד ממוות, בדידות ואובדן ומאפשר תמיכה למשפחה בתקופת האבל.

ההכרה הגוברת בטיפול הפליאטיבי כנושא חיוני לבריאות הציבור, הביאה מדינות וארגונים בין לאומיים שונים לפרסם הצהרות ומנשרים בהם מודגשת חשיבותו כחלק בסיסי של טיפול בתת אוכלוסיות כמו ילדים, קשישים, חולי סרטן, חולי איידס וכד'. ה-WHO מתייחס לטיפול פליאטיבי כאל אחד המרכיבים החיוניים בכל מערכת המספקת שירותי בריאות ורואה כמטרתו, שיפור איכות החיים של מטופלים ע"י איזון תסמינים גם בשילוב עם טיפול מרפא (CURATIVE).
לתפיסת ה-WHO, שירותי טיפול פליאטיבי חייבים להיות זמינים לכל אזרח בעולם והזכות לקבל טיפול זה מהווה חלק מזכותו הבסיסית של האזרח לשירותי בריאות.

למרות הצהרות והבנות אלו, בארצות רבות בעולם עדיין יש מחסומים רבים בשילוב הטיפול הפליאטיבי למערכת שירותי הבריאות הכללית. קיימים הבדלים משמעותיים ברמת זמינות של שירותי טיפול פליאטיבי לא רק בין ארצות מתפתחות למפותחות, אלא גם בין ארצות מפותחות שונות ובין אזורים שונים באותה מדינה, וכך הדבר גם בישראל. בפועל, למרות שיש בידנו הכלים והידע להפחית כאב וסבל, רק אחוז מזערי מהזקוקים ליישום הגישה הפליאטיבית - אכן זוכים לכך. לפי ה-WHO, קידום ויישום שירותי טיפול פליאטיבי ברמת המדינה מבוססים על שלושה מרכיבים: חינוך, נגישות לתרופות חיוניות ושינוי מדיניות. מתברר כי בארצות בהן שירותים פליאטיביים מהווים חלק אינטגראלי משירותי הבריאות, לעמותות ואיגודי בריאות לאומיים היה תפקיד מכריע בקידום הנושא ברמת המדינה.

בכנס הנוכחי באים לביטוי עומק התפיסה הפליאטיבית והשלכותיה הרחבות מעבר לנושאי בריאות, חולי ומוות גם לגבי שיפור בתחום הכלכלי, החברתי והאתי. חשוב לכולנו להפנים כי טיפול פליאטיבי אינו מתחיל כשנכשל הטיפול המרפא אלא חייב ללוות את כולנו משך כל חיינו ובעיקר בתקופה האחרונה לחיים, בכל גיל. מבחינה רפואית מדובר לא רק בסרטן אלא במגוון מחלות כרוניות ובשינוי מהותי בגישה לטיפול תרופתי. חינוך ומחקר פליאטיבי חשובים לכן במגוון של מקצועות בריאות ותת-התמחויות וכוללים הדרכה בנושאי התמודדות, אמירת אמת ותקדורת אך גם השלכה לתחומים רחבים של דת, משפט ואתיקה. עולות ביתר שאת דילמות עתיקות יומין לגביהן קיימת התייחסות ב"חוק החולה הנוטה למות" אך לא הופנמו עדיין בציבור הרחב גם לא על ידי המטפלים: הארכת חיים בכל מחיר ע"י טכנולוגיה, לעומת הקלת סבל כמטרת העל.
והבעיה המרכזית, לא רק כיצד לתכנן את חיינו ולשמור בריאותנו, אלא איך אנו רוצים לסיים חיינו ולתכנן את מותנו (ADVANCE DIRECTIVES)?

"בריאות היא זכות אנושית..." גם קבלת טיפול פליאטיבי משך כל החיים ותכנון התקופה האחרונה בחיים הם זכות בסיסית. כיוון שכך, אם זכותו של כל פרט בחברה לקבל - הרי קיימת חובה למטפל המקצועי, למערכת הבריאות ולמדינה לתת - לאפשר טיפול פליאטיבי הולם לכולם.

בישראל חלו בשנים האחרונות תמורות חיוביות בכיוון מתן טיפול פליאטיבי לכל הנזקק וללא ספק תרומתה של עמותת "תמיכה" בהשגת שיפור זה משמעותית ביותר. ברם, עדיין קיים פער בין המצב בישראל לזה של מדינות מפותחות המובילות בתחום בעולם בכל הקשור ליעילות, מיומנות, וזמינות שירותי טיפול פליאטיבי. האתגר העומד בפנינו עדיין גדול. שומה על כולנו להבהיר לגורמים ממלכתיים אף מעבר למשרד הבריאות, את גודל איום הנטל הרפואי, כלכלי וחברתי של פלח אוכלוגיה גדל המתאפיין במוגבלות, תלות וסבל, ואת חשיבות ההשקעה בפיתוח התפיסה הפליאטיבית גם בקרב אנשי המקצוע וגם בקהל הרחב.