|
שיטה וכלים: השתתפו במחקר 440 חולי סרטן בני שני המינים במצב מחלה מתקדם לאחר הפסקת הטיפול האונקולוגי הפעיל.
כל מטופל ובני משפחתו רואיינו בהתאם לשאלון סקר לגבי העדפותיהם. בהתאם לכך נשלחו מכתבים לאחות הקהילה ולרופא המשפחה עם ההמלצות לגבי המשך הטיפול הפליאטיבי.
עו"ס, שהכירה את המטופה מקודם, סיפקה תמיכה פסיכולוגית וסוציו-כלכלית במהלך התקופה הטראומטית הזאת ושימשה כחוליה מגשרת בין המטופל, המשפחה, ובית החולים.
ניתוח הנתונים התבסס על סטטיסטיקה תיאורית, מתאמים וסטטיסטיקה לא-פרמטרית.
תוצאות: 90% הביעו משאלה למות בבית אך רק 70% עשו זאת.
המשתנים העיקריים שהשפיעו על ההחלטה היו אמונות תרבותיות, יכולת שירותי הקהילה לספק טיפול פליאטיבי, תמיכה משפחתית וכן פחדי
המשפחה לגבי יכולת לספק טיפול מתאים, מצב כלכלי ותעסוקה של החולה ובני המשפחה, מצב הדיור וכן היכולת לגייס עזרה של כוח עזר טיפולי חיצוני.
יותר נשים מאשר גברים נטו להתאשפז.
מסקנות: רגשות לגבי מוות ומיתה ממלאים תפקיד משמעותי לגבי החולה ומשפחתו בקשר להחלטה על טיפול בתקופת סוף החיים.
יש להתייחס לרגשות אלה בצורה מתאימה כשנעשה ניסיון לתמוך בחולים אלה לגבי החלטות בתחום זה.
כדי לספק טיפול מתאים לחולים שרוצים למות בבית, יש לדאוג לכך שיהיו בקהילה השירותים הנדרשים סביב-השעון שיתנו למשפחה ולמטפלים
שלווה נפשית ובטחון כי יקיריהם מקבלים את הטיפול הטוב ביותר האפשרי.
|